<h1>ראבי"ה סימן תקל"ד</h1>
<h2>דף כט:</h2>
תנו רבנן לא יפרוס אדם פרוסה לאורחים אלא אם כן אוכל עמהם אבל פורס הוא לבניו ולבני ביתו כדי לחנכם במצות, ואין בו משום ברכה לבטלה, וכן בהלל ובמגילה אף על פי שיצא מוציא, פירוש שאין בברכת ההלל ובברכת מגילה משום ברכה לבטלה. ונראה לי דשמעינן מיניה שמברכין נמי כדי להוציא נשים ידי חובתן, דנשים וקטנים דינם שוה, כדפרישית בסוף מסכת מגילה בחיבור זה. וכן משמע בפסקי האלפסי שפירש נמי אבל פורס וכו' שאין בו משום ברכה לבטלה. ונראה לי שכיון דנשים סומכות רשות, ועבדי סמיכה באקפו ידייכו, אף על גב דדמי קצת לעבודה בקדשים, הוא הדין שתוקעים להם, שהיא חכמה ואינה מלאכה דאורייתא. ותוקעין להן אפילו אם יצא כבר. וכיון שאיכא מצוה, שהרי נשים [תוקעות] לעצמן אם ירצו, כדאמרינן בפרק בתרא [ל"ג ע"א], מותר נמי להוציא בשבילן השופר לרשות הרבים, כדקשרי בית הלל בהוצאת לולב דמצוה בפרק קמא דביצה [י"ב ע"א], [ושאינו מצווה שייך נמי קצת במצוה]. בירושלמי [ברכות פ"ג ה"ג] תני אבל אמרו חכמים אשה מברכת לבעלה עבד לרבו וקטן לאביו, ופריך קטן לאו בר דיעה הוא וכלום אמרו בקטן אלא כדי לחנכו במצות תפתר בעונה אחריהן אמן כהדא דתנינן תמן מי שהיה עבד או אשה או קטן מקרין אותו (ו)עונה אחריהם מה שהם אומרים אבל אמרו חכמים תבוא מאירה לבן עשרים שצריך לבן עשר, ודכוותה איתא בגמרא דידן בפרק מי שמתו [כ' ע"ב]. ומסיים בירושלמי הכא והילכתא אין מוציאין לא את מינו ולא את שאינו מינו, ואחרש שוטה וקטן משמע דקאי.
